מסכות וריצוי עם הפרעות קשב

מסכות וריצוי עם הפרעות קשב

1) מה זה בעצם “מאסקינג” אצל מבוגרים עם ADHD?

מאסקינג הוא שם-על לסט של אסטרטגיות הסתגלות (לעיתים מודעות ולעיתים אוטומטיות) שמטרתן “להיראות מתפקד/ת”, “לא להפריע”, ו“להתאים לנורמות”, גם כשבפנים יש מאמץ עצום, הצפה, או קושי ניהולי. בספרות משתמשים לעיתים גם במונחים camouflaging / compensation strategies: כיסוי, פיצוי והסתרה של קשיים כדי לעמוד בציפיות חברתיות או מקצועיות.

אצל ADHD זה יכול לכלול למשל:

החזקת “דמות מתפקדת” בפגישות (שליטה בתזזיתיות, הסתרת בלבול, חיוך אוטומטי, הנהון כדי לא להיחשף).

“פיצוי יתר” דרך פרפקציוניזם, שעות עבודה מוגזמות, או תכנון-יתר כדי שאף אחד לא יראה את הבור בניהול הזמן.

ריצוי: התיישרות לפי אחרים, הימנעות מקונפליקט, “להיות נחמד/ה” גם על חשבון עצמי, כדי להקטין סיכון לדחייה/ביקורת.

חשוב: מאסקינג איננו “שקר” ולא “אופי חלש”. לרוב זהו מנגנון הישרדות שנבנה לאורך שנים.

2) למה זה מתחיל כבר בילדות - ומה בדיוק הילד לומד?

במונחים התנהגותיים-למידתיים (CBT/Behavioral), מאסקינג וריצוי מתחזקים כשיש להם “רווח” קצר-טווח: הם מקטינים אי-נעימות מיידית (נזיפה, לעג, מבוכה, כעס של מבוגרים), ולכן המוח מסמן אותם כיעילים וחוזר עליהם.

א. מסלול הלמידה הטיפוסי

תסמיני ADHD (אימפולסיביות, שכחנות, פיזור, ויסות רגשי) גוררים יותר הערות/כישלונות חברתיים־לימודיים.

נוצרת חוויה חוזרת של: “כשאני אני — יוצא בלגן / כועסים / מתרחקים ממני”.

הילד מפתח כלל פנימי: “כדי להיות בטוח, צריך להסתיר/להתאים”.

בהתבגרות זה הופך אוטומטי: לא תמיד מרגישים “אני מרצה” - פשוט עושים.

ב. למה דווקא ADHD פגיע לזה?

מחקר והנחיות קליניות מצביעים על כך שמבוגרים עם ADHD עשויים להשתמש באסטרטגיות “הסוואה” שונות כדי להחזיק תפקוד בסיטואציות חשובות (פגישות, אבחון, תעסוקה), כולל שליטה בדחפים חיצוניים והתאמה לנורמות.

בנוסף, בעולם הבין-אישי, תיאורים איכותניים של מבוגרים עם ADHD מדגישים שמאסקינג משמש כדי שאחרים לא יראו את “היקף” הקושי, אך הוא גם מונע קבלת תמיכה ומעמיק בדידות.

3) למה זה “משתכלל” בבגרות — והופך ללא מודע?

בבגרות נוספים שלושה גורמים שמאיצים מאסקינג וריצוי:

א. דרישות חברתיות ומקצועיות גבוהות יותר

מקומות עבודה ומערכות יחסים דורשים עקביות, עמידה בזמנים, ויסות רגשי, תקשורת “נכונה”. כאשר בעבר למדת שהחשיפה מסוכנת, אתה משקיע יותר אנרגיה בלהיראות “בסדר”.

ב. תפקידים וזהויות

כאשר אדם הופך הורה/מנהל/בן-זוג, הסיכון של “להיתפס כלא מתפקד” נחווה כגבוה יותר, ולכן המסכה מתהדקת.

ג. הפנמה של בושה ונרטיב “אני הבעיה”

מאסקינג ארוך שנים נוטה ליצור בושה (“אם יראו אותי באמת, יידחו אותי”). הבושה היא דלק מרכזי לריצוי.

4) הקשר לרגישות לדחייה (Rejection Sensitivity) ולריצוי

רבים בשדה הנוירודיוורסי מתארים תופעה של רגישות גבוהה לדחייה (לעיתים מכונה גם RSD, אף שאינה אבחנה רשמית ב-DSM). יש מחקר עדכני שממפה חוויות של “דיספוריה/כאב סביב דחייה” בקהילות נוירודיוורסיות, ומתאר עוצמות רגשיות גבוהות, פרשנות-יתר של ביקורת, והתנהגויות הגנה כמו הימנעות או ריצוי.

כאן מתחבר הריצוי:

אם המוח משוכנע שדחייה = סכנה חברתית/רגשית, אז ריצוי הוא ניסיון “לשלוט בסיכון”: להיות מה שנדרש, כדי לא להידחות.

5) המחיר: שחיקה, אובדן זהות, דיכאון/חרדה

מאסקינג נותן רווח קצר-טווח, אבל מחיר ארוך-טווח יכול להיות משמעותי:

א. שחיקה (Burnout) ועומס נוירו-רגשי

המסכה דורשת קשב מתמשך: ניטור עצמי, תסריטים חברתיים, בלימת אימפולסים, חישוב תגובות. בספרות על camouflaging (בעיקר באוטיזם, אך רלוונטית כהקבלה מנגנונית) נמצא קשר עקבי לעלייה בחרדה ודיכאון ולפגיעה ברווחה נפשית.

ב. טשטוש זהות (“מי אני כשאני לבד?”)

ככל שמתרגלים “להיות מי שמתאים”, נוצר לעיתים מצב שבו:

אין גישה מהירה לרצון האישי,

קשה לזהות גבולות,

קיים בלבול בין ערך עצמי לבין תפקוד/אישור חיצוני.

ג. פגיעה בקשרים אינטימיים

בן/בת הזוג לא פוגשים את “העצמי האמיתי”, והאדם הממסך מרגיש לבד גם בתוך קשר. מחקר איכותני על ADHD בבגרות מתאר שמאסקינג עשוי למנוע מאחרים להבין את הקושי והצרכים, מה שמגדיל תסכול וניכור.

6) למה “גבולות” (Boundaries) הם ציר טיפולי מרכזי?

גבולות הם לא “להיות קשוח”. הם היכולת לומר:

מה מתאים לי ומה לא,

מה אני מוכן/ה לתת ומה לא,

מה האחריות שלי ומה של האחר.

כאשר מאסקינג וריצוי הם אסטרטגיות הימנעות מדחייה, גבולות הם “חשיפה התנהגותית” במובן העמוק:

אני מסכים/ה לשאת זמנית אי-נוחות (אשמה/פחד/דופק) כדי לבנות ביטחון עצמי יציב.

במילים פשוטות: גבולות הם הדרך להחזיר בעלות על הזהות.

7) איך מטפלים בזה בפועל? (CBT / ACT / DBT — פרוטוקול עבודה)

שלב 1: פסיכו-חינוך ומיפוי “מערכת המסכה”

מייצרים מפה ברורה:

באילו סיטואציות אני ממסך? (עבודה / משפחה / זוגיות / סמכות)

מה הטריגר? (ביקורת, שקט בחדר, מישהו “רציני”, טון)

מה המסכה עושה? (חיוך, הסכמה, התנדבות יתר, שתיקה, פרפקציוניזם)

מה המחיר? (עייפות, כעס פנימי, זמן שנשרף, תחושת זיוף)

המטרה: להפוך את הלא-מודע למודע, בלי שיפוט.

שלב 2: CBT – עבודה על אמונות ליבה וכללי חיים

בדרך כלל נמצאים משפטים כמו:

“אם אגיד לא — יכעסו/יעזבו”

“אסור לי לאכזב”

“אני חייב להיות קל/נוח לעיכול”

“טעויות = בושה”

עושים:

איתור עיוותים קוגניטיביים (mind reading, catastrophizing)

ניסויים התנהגותיים מדורגים (“אמרתי ‘לא’ קטן - מה באמת קרה?”)

CBT למבוגרים עם ADHD מוכר כגישה יעילה להפחתת סימפטומים תפקודיים ולשיפור וויסות רגשי/איכות חיים בהקשרים מסוימים.

שלב 3: ACT – חזרה לערכים במקום להימנע מרגש

ה-ACT מאוד מתאים כאן כי הוא משנה את השאלה:

“איך לא יכעסו עליי?”

ל-

“מי אני רוצה להיות, גם אם יש פחד?”

כלים מרכזיים:

דיפיוז’ן: “יש לי מחשבה שאם אגיד לא — ידחו אותי” (במקום “זה נכון”)

קבלה של אי-נוחות: להסכים להרגיש אשמה/לחץ 90 שניות בלי לברוח לריצוי

פעולה מחויבת: בחירות קטנות עקביות שמחזירות זהות

שלב 4: DBT / מיומנויות בין-אישיות — כי גבולות הם מיומנות

לרבים עם ADHD יש גם קושי בוויסות רגשי ואימפולסיביות בין-אישית; מיומנויות DBT יכולות לעזור בהצבת גבול בלי הצפה/התפרצות. קיימת עדות לכך שתכניות מיומנויות CBT/DBT עשויות לשפר תחומים כמו דיכאון, קשיים בין-אישיים והערכה עצמית באוכלוסיות עם ADHD.

פרקטיקה:

נוסח גבול קצר: “לא מתאים לי השבוע. אוכל X בשבוע הבא.”

“שקיפות בלי התנצלות”: “אני צריך זמן לחשוב ואחזור אליך.”

אימון טון, קצב, שפת גוף (כמו “חשיפה חברתית”)

שלב 5: “אימון הסרה” מדורג (Unmasking safely)

לא מורידים מסכה בבת אחת; בונים מדרגות:

להתחיל בסביבה בטוחה (חבר קרוב / טיפול / קבוצה)

לבחור התנהגות קטנה אחת פחות מרצה (לא להציע עזרה אוטומטית; לשאול “מה אני רוצה?”)

לתעד תוצאות: מה פחדתי שיקרה vs מה קרה בפועל

שלב 6: בניית זהות מחדש דרך חוויות עקביות

זהות לא “חושבים” — זהות “נבנית”:

תחביבים, קהילה, שגרות שמבטאות ערכים

החלטות קטנות שמייצרות אמון עצמי (“אני עומד/ת במילה שלי”)

8) נקודת סיכום קלינית

מאסקינג וריצוי אצל מבוגרים עם ADHD הם לרוב תוצר של למידה מוקדמת של “שקט תמורת שייכות”: אם אהיה נוח, לא אסתכן בדחייה. עם השנים זה הופך למנגנון אוטומטי שמגן, אך גם גובה מחיר: שחיקה, בלבול זהות, כעס פנימי, ופגיעה בקשרים.

הטיפול האפקטיבי אינו “להפסיק לרצות” בכוח, אלא:

להבין את ההיגיון ההישרדותי של המסכה,

לבנות סובלנות לאי-נוחות של גבולות,

לתרגל גבולות כמיומנות,

לחזור לערכים ולזהות דרך פעולה עקבית.