1.מבוא

בעבודה זו אנסה להעביר את החוויה האישית שלי בתור מתנדב בעמותת על"ם עם נוער קצה בסיכון. ובמסגרת העמותה, התנדבות עם תכנית "מישהו לרוץ אתו" אשר מנסה לתת מענה לנוער חסר בית בין הגילאים 18-26 אשר ברובו עבר חוויות קשות ביותר, ובגללן הידרדרו למצב קצה של דרי רחוב, עיסוק בזנות ושימוש קשה בסמים ואלכוהול. אני אתאר את העבודה החשובה של העמותה ככלל ואפרט את חלקי בתור מתנדב. ולבסוף אתאר את חוויותיי האישיות שעברתי ושאקח איתי הלאה.

 

2. עמותת על"ם

 

2.1 אודות הארגון והמתנדבים בתוכו  

עמותת על"ם, "עמותה לנוער במצבי סיכון", הוקמה בשנת 1983 במטרה לסייע לנוער בסיכון ונוער קצה בישראל לנסות לעזור לנוער לצאת ממעגל הפשע והאלימות, ולמצוא להם מקום כבוגרים של התכנית בחברה, ולתת הזדמנות שניה בתור אזרחים שתורמים לעצמם ולסביבה ולחברה הישראלית ככלל. העמותה הוקמה על ידי אנשי מקצוע ואנשי ציבור וכיום היא עובדת בפריסה ארצית רחבה. התוכניות בעל"ם נבנות על סמך התפישה ההתנדבותית, תפישה זו רואה במתנדבים את הכוח היוצר, המפעיל והמניע של כל פרויקט. לכן יש בשטח רכזי התנדבות העוברים הכשרה, הדרכה וליווי מקצועי. תפקידם של הרכזים לגייס מתנדבים, להגדיר להם את תפקידם, להדריך, ללוות. בעמותה עובדים אנשי מקצוע ולצידם אלפי מתנדבים, המקיימים קשרים רצופים ומשמעותיים עם בני הנוער.

התכנית "מישהו לרוץ אתו" בתל אביב מנסה לתת מענה לנוער קצה. צעירים וצעירות כאחד הנמצאים במצבי סיכון ממשי. לרוב הצעירים אין כל קשר עם מערכת רווחה או מערכת טיפולית כלשהי מעבר למה שעל"ם מציעה, רובם חסרי בית ועבודה. רובם המוחלט משתמש בסמים ואלכוהול וחווה סוג של טראומה במהלך חייו. התכנית כוללת מרכז יום הפועל חמישה ימים בשבוע. במסגרת המרכז הצעירים יכולים לקבל מענה לצרכים בסיסים כמו מקלחת חמה,  בגדים הנתרמים למרכז, ארוחה חמה הנתרמת גם כן על ידי מלונות ומוסדות אחרים. בנוסף לצרכים הבסיסים במרכז ישנם עובדים סוציאליים המנסים לזהות מצוקות קשות, ולתת עזרה במידת האפשר במסגרת שרותי הרווחה; עזרה כלכלית, עזרה נפשית, עזרה משפטית, ליווי למרכזי בריאות שונים, חקירות משטרה, ואף ניסיון להוציא את הצעירים ממעגל חיי הרחוב. בנוסף לעבודה השוטפת במרכז, מדי כמה ימים יוצאים מספר מתנדבים ל"שטח", הכוונה היא לצאת לרחוב. למקומות הידועים כמקומות בהם יש צעירים דרי רחוב העוסקים בזנות, בניסיון לאתר ולשכנע אותם לבוא למרכז, גם אם זה רק לארוחה חמה ומקלחת. אפרט על כך בפרק "חוויתי האישית" .

התכנית ברובה שעונה על כוח המתנדבים ורצונם לעזור לצעירים ולהיות שם עבורם. במקרים רבים בזכות הקשר בין צעיר או צעירה עם מתנדב מתחיל תהליך מדהים ולרוב איטי, המצריך הרבה מאד סבלנות מצד המתנדב. אך בתהליך שכזה אפשר שהמתנדב ירכוש את אמונו של הצעיר, ובאופן זה ייווצר קשר עמוק וכן עם המתנדב, היכול אפילו להשפיע  על הקשר עם הסביבה. זהו שלב חשוב, ממנו ניתן להגיע לשינוי תפישת המציאות של הצעיר או הצעירה, שלב חשוב בתהליך ממשי של לקיחת אחריות, היכול להוביל לתהליך גמילה.

המתנדבים עוברים חודשיים של הכשרות מקצועיות במסגרת הקבלה למרכז. את ההכשרות מעבירים אנשי מקצוע מתחומים שונים הכוללים הכשרות כגון: מאפייני צעירים בסיכון, עיסוק וזנות ופגיעה מינית, התמכרויות - דינאמיקה של מכור ודרכי התמודדות. מטרת ההכשרה היא לספק את הכלים המינימליים למתנדב בכדי שיוכל להתחיל ולעבוד עם הצעירים במרכז. כחלק מהעבודה המשותפת במרכז משך ההתנדבות הוא מינימום 6 שעות שבועיות, במהלכן מנסה המתנדב מנסה ליצור את הקשר עם הצעיר ולזהות את מצוקותיו וצרכיו. לא פעם על המתנדבים להיות עדים למקרי אלימות בין הצעירים, אשר לעיתים קרובות מביאים את הבעיות שיש ביניהם מהרחוב למרכז. במקרים כאלה מתנדב משתמש בכלים שרכש במהלך ההכשרה אך גם באינטואיציה ותושייה רבה. אפרט על מקרים שקרו לי בהמשך.

חלק נוסף מתוכנית המרכז הוא דירות מעבר,  הממומנות ומופעלות על ידי עמותת על"ם. ישנה דירה לצעירים ודירה לצעירות. לדירות אלה מגיעים צעירים וצעירות "נקיים", שעברו תהליך ארוך וקשה של גמילה מסמים ואלכוהול במשך חצי שנה לפחות. במהלך חצי שנה הם עוברים בדיקות שתן פעמיים השבוע, ולאחר מספר חודשים הם עוברים "ליום נקיים" - זהו יום אחד בשבוע במרכז המיועד לצעירים העוברים תהליך גמילה או כל סוג של טיפול לצורך השתלבות בחברה. לאחר חצי שנה מתקיימת ועדה המחליטה אם לאשר לצעיר להיכנס לדירת מעבר. צעיר אשר נמצא בדירה עובר גם כן בדיקות סמים באופן קבוע. כמו כן יוצרים קשר עם מספר בתי עסק  המאפשרים לצעירים עבודה על מנת לנסות ולהחזירם למעגל העבודה והחברה.

2.2 ההשתלבות שלי כמתנדב

אני הגעתי לעל"ם לפני כשבעה חודשים דרך ידידה שהתנדבה במרכז, ולאחר מכן עברה להיות רכזת דירות. היה עלי להתחייב למינימום שנת התנדבות, עובדה שאת חשיבותה אבין מהר מאוד. לוקח זמן רב לצעיר שעבר כל כך הרבה אכזבות ופגיעות מאנשים, שהחיים הוכיחו לו כי לאנשים יש נטייה לנצל אותו, לפגוע בו, ולעיתים גם לסכן אותו, לגרום לאדם כזה להיפתח למישהו חדש, מישהו שהוא לא מכיר. כך שבאינסטינקט,  הצעיר לא סומך על אף אחד. לכן חשוב להתחייב לתקופה ארוכה יחסית, בכדי ליצור את האמון ההדדי, ולאפשר את התהליך הנדרש להתחלת קשר, שיכול להתפתח למשהו חיובי. ואף לקשר שממנו צעיר ייפתח ויתקדם.

2.3 אוכלוסיית הצעירים במרכז

אוכלוסיית הצעירים במרכז, בניגוד למה שניתן לצפות, מאד מגוונת. אומנם הגלאים נעים בין 18 – 26, אך בתוך טווח הגילים ישנו מגוון רחב מאד: יש כ 70% בנים ו 30% בנות; הרבה ילידי הארץ אך גם הרבה עולי חבר העמים; צעירים המבקשים מקלט; צעירים מהרשות הפלסטינית המבקשים מקלט על רקע נטיתם המינית. לפי)Judith Lewis Herman  1998) האירועים הטראומטיים הם אכן יוצאים מגדר הרגיל, אך לא מפני שהם קורים לעתים רחוקות, אלא מפני שהם משתקים את ההסתגלות האנושית הרגילה לחיים. האירועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים. הם קורעים קרעים בקשרי משפחה, חברות, אהבה וקהילה.

כאמור, רוב הצעירים משתמשים בסוג כזה או אחר של סמים, וזאת לרוב בעקבות טראומה שחוו בילדות או בזמן השהות שלהם הרחוב. רבים חוו התעללות מינית מאדם קרוב (בן משפחה, שכן..), ולכן נאלצו לעזוב את הבית ואין להם כל תמיכה מצד המשפחה. מבקרים מסוימים, חלקם אף מאוים עלי ידי משפחתם או נמצאים בסכסוך משמעותי המשפיע על אורח חייהם. רבים מהצעירים נאלצים לעסוק בזנות בכדי להתקיים, וגם כתוצאה ישירה מהפגיעה המינית שחוו או חווים. על פי גור (2004) למעלה מ-90% מהנשים העוסקות בזנות עברו התעללות מינית בילדותן. אנו במרכז מנסים לעזור ולהקל במידת האפשר, אם בבדיקות לגילוי מחלות מין וכמובן בשיחות אישיות, וזאת בכדי לנסות ולעזור,  במקרי הצורך להפנותם למוסדות לעזרה פרטנית כמו "הבית הפתוח" העוזר לצעירים לצאת ממעגל הזנות.

מעניין מאוד לראות את הדינמיקה בין הצעירים: למרות השוני הרב בתרבויות ולמרות הקושי הבלתי נסבל שהם חווים, ישנה הרבה אמפתיה במרכז, מצד הצוות כמובן, אך במקרים רבים גם בין הצעירים בינם לבינם. ישנה מעין היררכיה ביניהם: מחד הצעירים ה"ותיקים"- נמצאים הרבה שנים ברחוב, ו"שולטים" בצורה ברורה על הרוב. ועם זאת הם גם מגנים הרבה פעמים על צעירים "חדשים", ומנסים ללמד אותם את חוקי הרחוב, בכדי לעזור בכניסה לרחוב. ישנם גם לא מעט מקרי אלימות, כתוצאה מבעיות בין הצעירים שהם מביאים מהרחוב למרכז, או כתוצאה של תסכול רגעי של אחד הצעירים. תסכול המשפיע ברגע על המרחב כולו, וגורם להתלקחות ברגע. במקרה כזה אנו מתמודדים עם המצב כמיטב הבנתנו ועל פי הכלים שרכשנו במהלך תהליך ההכשרה והלימודים. ויחד עם זאת, לא פעם נכנסתי למרכז ושמעתי נגינת פסנתר נפלאה. לרגע לא הבנתי מי מנגן וחשבתי שזה מאחד המחשבים. מהר מאד הבנתי שהמוזיקה הנפלאה מגיעה מחדר בו יש פסנתר, ואחד הצעירים יושב ומנגן. נגינה מופלאה – זו המילה. לאחר מספר שעות של נגינה ממושכת. שהצעיר התפנה לאכול, ישבתי ודיברתי אתו רק בכדי לגלות לתדהמתי שכל ניסיון הנגינה שלו על הפסנתר הוא אוטו-דידקטי לחלוטין.

דבר דומה קרה עם צעיר נוסף: משפחתו גירשה אותו מהבית על רקע נטייתו המינית. הוא מנגן על גיטרה נעימה ספרדית באופן מושלם. כששאלתי אותו איפה למד לנגן כך ענה כי למד במרכז, והוא מנגן מזה שנתיים. לדעתי יש משהו בשלווה ובביטחון שהמרכז נוסך בצעירים, המאפשר להם לצאת, ולו לכמה שעות, מ"שגרת חייהם" הקשה.

 

1. החוויה האישית שלי

כשאר הסטודנטים, גם אני התחלתי את לימודי הפסיכולוגיה לפני כ-3 שנים. ידעתי שחווית הלימודים לכשעצמה, והידע שארכוש יהוו בעבורי כלי התפתחותי חשוב בחיים. אך מעולם לא תיארתי לעצמי עד כמה תהיינה החוויות במסגרת עבודת השדה חזקות ומשנות-תפישה השדה כמתנדב וכאדם. בשבעת החודשים מאז התחלתי להתנדב בעל"ם עברתי המון חוויות, שהוציאו ממני מנעד רגשות רחב – נראה שזה יכול לקרות בהתנדבות עם נוער קצה:  לא מעט מהחוויות היו קשות עבורי בהתחלה; היו חוויות ש"לקחתי איתי הבית" ולקח לי זמן לעקל ולעבור אותן;  אך היו גם חוויות חשובות ומספקות - כאשר אתה מצליח לתת איזשהו מענה לצעיר במצוקה,  זה יכול להביא את שנינו (הצעיר ואני כמתנדב) למקום שלא חשבנו נגיע אליו, ומשם נוכל להתקדם. מקרה אחד כזה קרה לי דווקא בתחילת דרכי כמתנדב, ממש בחודש הראשון:

המרכז נסגר ב - 22:00 בלילה, וכשעה לפני סגירה הגיע צעיר כבן 20 שאנו מכירים (מטעמי סודיות אקרא לו ג'). ברגע שג' נכנס למרכז היה ברור שמשהו לא בסדר באופן קיצוני: הוא היה נסער, נראה שצרך סמים רבים במהלך היום, הוא צלע ונראה פצוע. ג' מיד ביקש להיפגש עם העובדת הסוציאלית. לאחר כחצי שעה של שיחה בחדר צדדי, העובדת הסוציאלית יצאה עם ג' וביקשה ממני רק להיות אתו ולשמור עליו. היא רצתה לבצע מספר שיחות טלפוניות בעניינו. בהתחלה  ג' לא ממש רצה לדבר איתי, אבל לאט לאט הוא נפתח. אמר לי "זהו הלילה זה הלילה האחרון שלי, מפה אני ממשיך לסיים את זה" הבנתי מיד על מה הוא מדבר, והחלטתי לנסות ולדבר איתו, בכדי להבין מה קרה. היה די ברור שג' היה תחת השפעת סמים ואלכוהול, חשבתי שזה יכול דווקא לעזור ביצירת שיחה. היה חשוב לי להבהיר לו שאין לו סיבה להסתיר זאת ממני. על פי דניס ל. טומבס, כשמדובר לעתים בתהליך כואב, על היועץ לעזור להציף סוגיות אלה לתודעה. בשיטת עבודה זו על היועצים לשמור על עמדה אובייקטיבית כלפי ערכי הטיפול (מבוא להתנהגויות מתמכרות 1999). 

כששאלתי את ג' לפשר הצליעה הוא סרב לפרט, אך לאחר מספר ניסיונות שכנוע הוא הרים את שרוול המכנס ומה שהתגלה היה מזעזע: חור מוגלתי בקוטר 10 סנטימטרים מזוהם ועמוק עד העצם. מיד הבנתי שיש לטפל ברגל באופן מיידי, אחרת הוא עלול לאבד אותה. אבל ג' לא היה מוכן לשמוע כלל על טיפול כלשהו: "למה צריך? גם ככה אני גומר עם הכול הלילה". היה ברור לג' שיש לנו חובת דיווח, ושלשם כך הלכה העובדת הסוציאלית – להתקשר ולדווח. ידעתי שאם אצליח לגרום לג' לתת לי לטפל ברגל שלו, זה אומר שמצבו הנפשי ישתפר – ברגע שחלק מהכאב העצום מהפצע הנוראי ברגל יחלוף, הוא ירגיש הרבה יותר טוב. ניסיתי להקשיב לו, ניסיתי "להיכנס לראש" שלו, ולנסות לעזור מהמקום הזה. אבל ג' רק חזר ואמר כמה קשה לו, כמה כואב לו כל הגוף וכואבות לו גם בפנים. ביקשתי שיספר למה. מה קרה לאחרונה שבגללו הוא מרגיש כך.

לפי שלמה קניאל (2013) כדי לנווט כראוי בין אמפתיה לבין סמכות יש לגבש תפיסת עולם ("אני מאמין"). תפיסת עולם מנומקת מאפשרת לאיש החינוך להיות לא פופולרי ולספוג כעס ושנאה, מתוך ביטחון כי בעתיד יכיר החניך בעובדה שעמדתו הנחרצת הייתה לטובת החניך. המשכתי ושאלתי מה קרה לו ברגל. הוא סיפר ששדדו אותו, וששודדים אותו הרבה, כי הוא קטן וחלש יחסית. הבנתי מיד שזה חלק רציני מהבעיה. שאלתי אותו איך הוא מרגיש כלפי אלימות שאנשים מפנים כלפי אנשים אחרים. ברגע זה הוא פרץ בבכי והחל לספר לי שאותו יום הוא ראה אדם "מקבל מכות רצח מאדם אחר ואף אחד לא עזר לו. גם אחרי שהוא היה על הרצפה  שותת דם אף אחד לא התקשר לאמבולנס". והמשיך וסיפר: "ולי אין טלפון אני פצוע בעצמי ולא היה לי איך לעזור". הרגשתי שזאת הנקודה שממנה אוכל להגיע אליו. אמרתי לו שכפי שהוא מתנהג עם עצמו - לא מוכן שנטפל ברגל ובפצע שהמהווה סכנת חיים ממשית - זה בדיוק כמו האנשים שעברו ברחוב ליד האיש המוכה ולא עזרו לו.

(בק, אמרי וגרינברג, 2003): האדם חש פגיע אם הוא מאמין שחסרות לו מיומנויות חשובות להתמודד עם איום מסוים. קשיים רבים עלולים להפוך לאיומים, אם לדעתו הוא חסר את הכישורים המינימליים הדרושים להתמודדות. מאותו רגע משהו במבט של ג' השתנה. הוא הפסיק לבכות ונרגע קצת. ידעתי שזאת ההזדמנות.  בצורה רגועה ביקשתי ממנו שוב לתת לי לחבוש את הרגל. באותו רגע הוא הסכים.

קשה לי לתאר את ההרגשה: זה לקח לי 3 שעות אבל הגעתי אליו. ידעתי שברגע שאחבש לו את הרגל, הסיכוי שהוא יפגע בעצמו יפחת בצורה משמעותית. במשך דקות ארוכות ניקיתי וחבשתי את הרגל, ועשיתי זאת באופן שג' ירגיש את תשומת הלב. ואכן אחרי כ-4 שעות הוא הבטיח לחשוב על כל מה שדיברנו. 32 שעות לאחר מכן הוא חזר וביקש להיכנס למסגר טיפולית וגמילה מסמים ואלכוהול. היום, 6 חודשים אחרי הוא עדיין מטופל נקי, עם סיכוי טוב להגיע לדירות מעבר עם שחרורו ממרכז הגמילה. המקרה שלי עם ג' ילווה אותי עוד הרבה זמן רב. המקרה הזה נתן לי הרבה כוח להמשיך לעבוד עם הצעירים.

אך ברור לי כי זהו סיפור יוצא דופן יחסית לסיפורים מורכבים אחרים, המצריכים יכולת אבחנה על פי שפת גוף של הצעיר או הצעירה (על פי סמי מולכו 1998): "תבנית תנועה משקפת הרמוניה פנימית או דיסהרמוניה. אי סדירות המקצב מצביעה על חוסר יציבות, על תנועה עצבנית ועל הפרעה". חוויה נוספת אותה עברתי גרמה לי להרגיש חסר אונים לחלוטין,  כאשר שתי צעירות (מוכרות למרכז) בנות 19 הגיעו ונראו שעברו משהו קשה. הן ביקשו רק להתקלח ולנוח קצת. מכיוון שהמתנדבת (שנהגה לשוחח איתן) הייתה בשיחה עם צעירה אחרת, ניסיתי אני לדבר איתן ולהבין מה קרה. למרבה להפתעתי הן נפתחו די מהר, וסיפרו שאתמול בלילה הן יצאו לבילוי "כמו בדרך כלל". בשלב מסוים שני גברים שהכירו באותו ערב הזמינו אותן לשתייה וזה אחד הדברים האחרונים שהן זוכרות. הן התעוררו ערומות וחבולת במלון מזוהם. ומשם הן בואו לרכז. שאלתי אם הן רוצות שנלך להגיש תלונה. הרי היה ברור שמדובר במקרה קלאסי של סם אונס. תגובתן הייתה: "מה פתאום. מה זה משנה, זאת לא הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שזה קורה לנו".

על פי גור (2008) מי שחוותה ניצול מיני בילדות, סובלת מנזקים קשים לדימוי העצמי ולתחושת הערך העצמי, ומפגיעות קשות בדימוי הגוף. הבנתי שבמקרה הזה יש לערב את העובדת הסוציאלית ומתנדבת בכדי לנסות לעזור בצורה עמוקה יותר. זו דוגמה נוספת למקרה שליווה אותי לא מעט.

יש אינספור מקרים ואינספור חוויות, ומכל מקרה כזה אתה למד. אך החוויה שאזכור וחיזקה אותי להמשיך יותר מכול חוויה אחרת היא המקרה של צעיר מאד בעייתי, שלקח לי הרבה מאד זמן עד שנפתח אלי. הוא ניגש אלי יום אחד ואמר: "אתה יודע רפי, המחשבה שאתה פה כשאני מגיע מחזקת אותי". באותו רגע הבנתי למה אני שם. אני שם בשבילם, לחזק אותם ולו לכמה שעות. לפעמים כמה שעות זה יותר מכל מה שאפשר לבקש. לכן החלטתי שגם בתום שנת ההתחייבות, אמשיך להתנדב במקום החשוב כל כך שנקרא "משהו לרוץ אתו".

 

 

 

 

1. סיכום

בכתיבת העבודה ניסית להעביר את חשיבות תפקיד המתנדב בארגון הנותן שירותים לאוכלוסייה נזקקת, וכמו כן את חשיבות הכשרת המתנדב במסגרת בה בחר להתנדב. ישנם הרבה מקומות בהם ההתנדבות היא חיונית ביותר לארגון ובמקרים מסוימים אף קריטיים לעצם קיומו. פרס ווליס מגדירים את ההתנדבות כשירות הניתן מאדם אחד לאחר מתוך רצון חופשי, ללא תמורה חומרית או תמורה השווה למחיר של פעילות זו באופן איכותי או כמותי (פרס וליס, 1975). ישנם אין ספור אירגוניים התלויים ברוח ההתנדבות, כמו גם באנשים פרטים אשר תלויים במתנדבים באופן יומיומי.

לדעתי, למרות מאות העובדים בארגון ואלפי האנשים השונים אשר מתנדבים בו מסיבות שונות, ישנו מכנה משותף להתנדבות, והוא תפיסה אלטרואיסטית, אשר כל מתנדב צריך שיהיה חלק מתפיסת קיומו. רק על ידי התפיסה האלטרואיסטית, בו המתנדב נותן מעצמו באופן הטוב ביותר למשימה ספציפית, הוא מיישם את רעיון ההתנדבות, ומספק את הצרכים הנחוצים לאוכלוסייה בה הוא מתנדב, ומקבל לעצמו את תחושת הסיפוק.

 

 

         

 

ביבליוגרפיה

 

• בק, א.ט., אמרי, ג. וגרינברג, ל.ר. (2009). הפרעות חרדה ובעת בתיאוריה והטיפול ההכרני. מכון פסגות

• גור, ע' (2008). מופקרות נשים בזנות. הוצאת הקיבוץ המאוחד

• הרמן, ג'.ל' (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד

• טומבס, ד.ל. (1999), מבוא להתנהגויות מתמכרות, הוצאת ספרים "אח" בע"מ

• מולכו, ס' (1998). הכל על שפת הגוף. ירושלים: כתר

• פרס, י', וליס, ר' (1975). ההתנדבות בישראל. תל אביב: המרכז לשירות מתנדבים, א.י.ג ישום מחקרים בע"מ

• קניאל, ש' (2013). אמפתיה בחינוך – חינוך עם אהבה. מכון מופ"ת